עיקול רכב שבשימוש חייב אך לא בבעלותו

עיקול כלי רכב של החייב הינו אחד מהליכי הגבייה הנפוצים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בדרך כלל מדובר בעיקול כלי רכב אשר רשום פורמלית על שם החייב במסגרת רישומי משרד הרישוי.

על מנת לברר האם לחייב יש בכלל רכב בבעלותו ומהו מספרו, יכול הזוכה לבצע עיקול צד ג' במשרד הרישוי לפי מספר תעודת הזהות של החייב.

העיקול נשלח למחשבי משרד הרישוי, אשר בדרך כלל מנפיקים תשובה לאחר 2 ימי עבודה. בהתאם לכך יופיע בתיק ההוצאה לפועל של החייב מספר הרכב של החייב, וכן כל הפרטים הרלוונטיים על הרכב, כגון מספר בעלים קודמים, שנת יצור, מי היה הבעלים הקודם של הרכב, מהם העיקולים אשר מוטלים על הרכב וכן האם הרכב משועבד במסגרת מימון של בנק או גורם אחר.

יחד עם זאת, לעיתים קורה כי החייב נמנע מלרשום על שמו את כלי הרכב שבו הוא משתמש באופן קבוע, אלא רושם אותו על שם גורם אחר, בדרך כלל קרובי משפחה או חברים, וזאת על מנת לחמוק כביכול מהאפשרות לעיקול הרכב במסגרת תיק ההוצאה לפועל שלו.

ברם, גם במקרה כזה יכול הזוכה לנסות לעקל את הרכב, באמצעות הגשת בקשה לרשם ההוצאה לפועל, אשר נתמכת בראיות המוכיחות כי החייב משתמש ברכב כמנהג בעלים וזאת למרות שהוא איננו רשום פורמלית כבעלים של הרכב.

לשם הוכחת מנהג בעלים יש להוכיח כי החייב עושה שימוש קבוע ותדיר ברכב כשם שנוהג לעשות בעלים של הרכב, וזאת להבדיל משימוש אקראי ברכב על ידי מי שאיננו הבעלים הרשום שלו. לשם איסוף ראיות אלו, מקובל להיעזר בשירותיו של חוקר פרטי, אשר מבצע לשם כך מעקבים אחר החייב בעת שהוא משתמש ברכב.

במידה ורשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשת עיקול כזו והחליט על מתן צו עיקול בהתאם, רשאי מי שרואה עצמו נפגע מצו זה, דהיינו מי שהרכב רשום על שמו לכאורה, לבקש מרשם ההוצל"פ לעכב את ביצוע החלטתו על מנת לאפשר לו להגיש עתירה לבית המשפט המוסמך, וזאת על מנת לנהל הליך המצהיר על בעלותו ברכב, וזאת כאמור בסעיף סעיף 28(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967. 

מקרה כזה נדון בבית משפט השלום בת"א במסגרת הליך עש"א 47782-03-15 פישלר נ' רוני. בתיק זה נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל לעקל רכב אשר נמצא בשימושו הקבוע של החייב, אך רשום על שם אחיו.

לטענת החייב ואחיו, יש לבטל את צו העיקול שהוטל על הרכב שרשום על שמו, מאחר והזוכה בתיק ההוצל"פ לא עמד בנטל הרובץ עליו להוכיח כי החייב נוהג בו מנהג בעלים.

בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור אף מבלי לבקש את תגובת הזוכה לבקשה, וזאת מהטעמים שנפרט ונסביר מיד.

אחיו של החייב, אשר הרכב רשום על שמו כאמור, מתגורר למעשה בחו"ל שם הוא נמצא לצרכי שליחות. לדבריו, הוא רכש את הרכב מכספו לצורך שימושו בו בעת ביקוריו בארץ, כי לחסוך הוצאות שכירות רכב.

החייב עצמו מאשר ומודה שהוא עושה שימוש ברכב, אולם לטענתו המדובר בשימוש לצורך קיום הסדרי ראיה על מנת לראות את ילדיו ולהחזירם חזרה לבית אמם, וכי הוא עושה בו שימוש כאשר הוא לוקח ומחזיר את אמו לטיפולים רפואיים.

ברם, סעיף 28(א) לחוק ההוצל"פ אשר כותרתו ספק בעלות, מקים חזקה לפיה מקום שמטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של חייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, אזי רואים את המטלטלין כנכסיו, וזאת כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של הרשם שאינם שלו.

בהתאם לכך, נטל הראיה על מנת להפריך חזקה זו במסגרת הליך הוצאה לפועל, מוטל על החייב או צד שלישי באופן לפיהם להניח את דעתו של רשם ההוצל"פ שהמטלטלין אינם של החייב כי אם של הצד השלישי.

לאור חזקה זו, קבע בית המשפט כי מי שמשתמש בנכס כלשהו דרך קבע נחשב כבעלים של הנכס: "הכלל הוא: "אני עושה שימוש בנכס – משמע הנכס שלי". החייב משתמש ברכב – משמע הרכב שלו".

הרציונל וההגיון העומד במסגרת חזקה הוא כי אין זה סביר כי אדם יעשה שימוש קבוע ברכב שאינו שלו, אלא במקרים חד פעמיים יוצאי דופן ואקראיים.

מי שרוצה לטעון אחרת, כל שעליו לעשות הוא להניח את דעת רשם ההוצאה לפועל אחרת. שכן, ממילא רשם ההוצאה לפועל אינו קובע זכויות מהותיות, כך שהדיון שנעשה הינו ביחס לנטלי ההוכחה, ועל מי ירבוץ הנטל בעת פנייה לבית המשפט המוסמך לצורך הצהרה על הבעלות בנכס ותו לא.

בנסיבות אותו תיק החייב תועד כשהוא עושה שימוש ברכב, והחייב גם מאשר כי הוא עושה שימוש ברכב. משכך חזקה היא שהרכב של החייב. לפיכך מכאן ואילך, הנטל רובץ לפתחו להראות שאין המדובר בנכס שלו.

ברם, החייב ואחיו לא עמדו בנטל שרבץ עליהם להוכיח אחרת. אמנם, החייב ואחיו טענו שלא רק החייב עושה שימוש ברכב אלא גם הוריו, מה גם שהרכב נרכש על ידי האח, שעושה בו שימוש כשהוא מגיע לחופשות בישראל.

אולם החייב ואחיו לא צירפו תדפיס כניסות ויציאות של האח מהארץ, מהן ניתן ללמוד כי חופשותיו בישראל ארוכות ותדירות כנטען.

עוד נטען על ידם כי האח הוא שרכש את הרכב. ברם, במסגרת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל בהתאם להוראת סעיף 28 לחוק אין לייחס משמעות רבה לשאלה מי רכש את הרכב.

זאת הן בשל היעדר היכולת לנהל הליך הקובע זכויות מהותיות והן בשל העובדה שממילא החזקה קובעת כי אם פלוני עושה שימוש ברכב הרי הוא שלו, ולכן נראה שכל הדיון בעניין זה שערך הרשם הנכבד במסגרת ההחלטה היה מיותר ומעבר לדרוש.

בנוסף, החייב לא הציג כל תעודת ביטוח, שהנו מסמך מהותי בנסיבות העניין, ועדותו של החייב הייתה מתחמקת ממתן תשובות.

בית המשפט גם ציין כי הוא איננו משוכנע שרשם ההוצל"פ טעה בעת העלה תהיה כיצד מי שגר בחו"ל לתקופה ממושכת, רוכש רכב בישראל בעודו בחו"ל על מנת שישמשו בחופשותיו.

טענת האח כי לאחר שיחזור לישראל הוא זה שיעשה שימוש בלעדי ברכב הנה מוקדמת ואינה רלוונטית לדיון לפני הרשם, כאשר ממילא הרשם בוחן את השימוש שנעשה כבר בפועל ברכב, ולא בהצהרת כוונות כללית לעתיד לבוא.

לפיכך, קבע בית המשפט כי החייב ואחיו לא עמדו בנטל המוטל עליהם להפריך את החזקה לפיו הרכב הינו של החייב, מאחר והחייב משתמש בו דרך קבע, ובהתאם לכך דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור שהוגשה בפניו.

יחד עם זאת, בית המשפט ציין כי אין בהחלטתו זו כדי לגרוע מזכותו של האח להגיש עתירה לבית המשפט המוסמך על מנת לנהל הליך להצהיר על בעלותו ברכב, וזאת כאמור בסעיף 28(ג) לחוק, וגם כפי שקבע הרשם עצמו.

שאלות לגבי מנהג בעלים ועיקול רכב של חייב בהוצל"פ?
חייג/י לשיחה אישית עם עורך דין מנוסה: 072-334-1001